<h1>ראבי"ה סימן תתל"ט</h1>
<h2>דף יח:</h2>
ואלו כותבים במועד קידושי נשים גיטין ושוברין דייתיקי מתנה ופרוסבולין אגרות שום ואגרות מזון שטרי חליצה ומיאונין ושטרי ברורין גזירות בית דין, פירוש פסקי דינין. לישנא אחרינא שגוזרין עליו לקבל הדין. ירושלמי [ה"ג] גזירות בית דין גזרי דיינין ואיגרת של רשות. פירש רש"י ציווי השלטון. ובהלכות גדולות כתב מפרשי רבנן פיתקי רשוותא, אבל דיסקי אסור למיכתב, ושדרי ממתיבתא אגרות של רשות מאי הוא, כך פירש רב מר צדוק גאון כתב (שכותבין) שכותב ריש גלותא לשופט, ונותן לו רשות לילך וללמד את ישראל איסור והיתר ולהורות להם דבר תורה. ושמו בלשון ארמי פתקי דרשוותא. ופירוש דסקי כתבים, כדאמרינן בפרק התכלת בהלכה ראשונה [מ' ע"א] אנן אדיסקי ליקום ולסמוך. והעם נהגו ליכתוב על ידי שינוי, כדתנן [לעיל ח' ע"ב] והאומן מכלב. וראוי להחמיר אם אינו דבר האבד. וכתבים של משכונות הגוים יש בהם משום דבר האבד והוה ליה כפרקמטיא האבודה ושרי. ויש מפרשין רשוותא שטרי חוב, [כ]נושה [שמות כ"ב] מתרגמינן כרשיא. ובירושלמי [שם] ראיתי איגרת של רשות זו שאילת שלום. ותניא בתוספתא דמכילתין [פ"ב ה"ג] כותב אדם חשבונותיו במועד ומחשב אדם יציאותיו במועד. ומקבלין [קיבולת] במועד לעשותן לאחר המועד, אבל לא ימוד ולא ישקל כדרך שהוא עושה בחול. ונראה לי שכל זה מיירי בדבר שאינו אבוד. ובירושלמי [ה"ד] מייתי להך ברייתא, ומסיים אמר רבי ירמיה [וכו'] אם אינו מאמינו למלוה שעברה או שאין לו מה יאכל למלוה הבאה, פי' נראה לי דבכי האי גוונא שרי למדוד ולמנות אם אינו מאמינו. ותו תניא לעיל מיניה אין כותבין שטרי ארסיות וקבלנות במועד ורבי יהודה מתיר משום שמא יקדמנו אחר, ועל זה סמכו להלוות במועד לגוים בריבית. ובמתניתין תנא נמי אין כותבין שטרי חוב במועד ואם אינו מאמינו או שאין לו מה לאכול הרי זה יכתוב, והיינו כההיא דרבי ירמיה.
אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות ואין מגיהין אפילו אות אחת, ואפילו ספר תורה, וכל שכן שאר ספרים, ואם אין לו מה יאכל שרי לכתוב כדי פרנסתו, דהילכתא כרבי יוסי, ועוד מעשה רב דאורי ליה רב לרב חננאל. [י"ט ע"א] והילכתא טווה תכלת לציציתו בין בפלך ובין באבן והילכתא טווה ומוכר כדרכו כדי פרנסתו. ירושלמי [ה"ד] כותב תפילין לעצמו אבל לא לאחר, פתר לה בכותב להניח. טווה תכלת לציציתו הא לאחר לא בטווה להניח.
